החיים כסיפור ולמה ברילוקיישן יש את כל המרכיבים של דרמה טובה

החיים כסיפור ולמה ברילוקיישן יש את כל המרכיבים של דרמה טובה

אחרי החגים

עבורי זה מסמן השלמת עוד מעגל ברצף הספירה שיש למי שחי מחוץ לישראל, עוד שנה חלפה בפרק המתמשך הזה הקרוי רילוקיישן

במובנים רבים עבור אלו מאיתנו שבחרו לנדוד, רילוקיישן זאת הזדמנות להוסיף פרק מפתיע בעלילה שהוא סיפור חיינו. וכמו כל סיפור טוב אנחנו חייבים מעט דרמה

אז למה הסיפור חשוב? מסתבר שהמח שלנו מכוונן לחשוב בסיפורים, יתרה מזאת, כשהרצף הסיפורי נשמע לנו הגיוני זה משמח אותנו, וכשלא, זה מעורר חרדה. מחקרים פסיכולוגים מצבעים לא רק על הנטייה שלנו לראות את חיינו כרצף סיפורי אבל גם לשאוף לכוהרנטיות. סיפור שהוא כוהרנטי מאפשר לנו להרגיש טוב עם עצמינו. אנחנו משתמשים בסיפורים שלנו ליצירת קשרים, אנחנו מרגישים קרובים לאלו שמכירים את סיפור חיינו. ככל שמשהו מכיר את סיפור חיינו טוב יותר כך הסיכוי שנרגיש מובנים על ידו וקשורים אליו.

ברוח זו, בואו נחזור לפרק המפתיע והדרמטי בעלילה….. רילוקיישן! עבור רבים מאיתנו המעבר שובר את הרצף הסיפורי של עלילת חיינו, אנחנו מעתיקים את חיינו לעולם בו אף אחד לא מכיר את הסיפור שלנו, צריך להתחיל לספר מהתחלה. ומורכב מזה, אין קיצורי דרך, הרבה מהמאזינים החדשים יחסרו אפילו את הידע הבסיסי של איפה כל הסיפור התרחש, מה היתה התפאורה…. את הכל צריך לכתוב ולהגיש מחדש. הגמישים בינינו יראו בזה הזדמנות ויחגגו על האפשרות לשתף, לשכוח פרקים כואבים בדרך, להעצים פרקים מוצלחים ולהגיש את עצמנו עם המיטב שלנו. אחרים יתקעו בשבירת הרצף, באבל על הסיפור שלא הושלם כפי שנחלם אי שם בישראל

כשהרילוקיישן מובל על ידי אחד מבני הזוג בעקבות הצעת עבודה הרצף הסיפורי עבורו לא נקטע, יש התפתחות כוהרנטית בעלילה. עבור שאר בני המשפחה זה מרגיש לעיתים כמו קטיעה
אם נדמה את התפתחות העלילה כגרף עולה המעבר עלול להפוך את הגרף למצוק חד. אותו נער שהיה מדריך בצופים, אהוד על החברים שלו בשל חוש ההומור שלו, חריפות המחשבה ויותר מכל יכלת שלו לחכות את אייל גולן מוצא את עצמו במקום חדש שבו הסיפור שלו לא קשור לכלום. גם אם יספר איך זה יתחבר? ואת מי בכלל זה יעניין? ואם לא די בכך התרבות היא שונה, ולכל תרבות יש אינטרפטציה שונה על מה הופך סיפור למוצלח. האמא שבישראל היתה מוערכת בשל היכלת שלה לשבור קירות ולהשיג כל מה שמאמינה בו מוצאת את עצמה תחת ביקורת, במקום הערכה אליה היתה רגילה. מה שנחשב סיפור הצלחה במקום אחד יכול להיחשב סיפור לגמרי אחר במקום אחר
המצוק הפסיכולוגי הזה, הרגע בו הסיפור נקטע הוא הרגע בו הרצף מפסיק להיות כוהרנטי ואנו מאבדים את האחיזה במשמעות. הסיפור שלנו צריך להיות כוהרנטי ומשמעותי כדי שנוכל לחיות איתו בשלום
כל מי שחווה מצוק כזה, או ראה בן משפחה או חבר עובר דרך זה יסכים בוודאי שאני לא מגזימה. גם אלו שהרגישו שהכינו עצמם היטב לאתגר  הרילוקיישן הופתעו מעצמת המצוק. בעבודה שלי אני פוגשת הרבה מופתעים

לותיקים שבינינו יש שפע סיפורים על איך הם כתבו מחדש את העלילה, איך גישרו על הפער, מיתנו את הנחיתה והפכו לימונים ללימונדה. גם לי יש את הסיפור הפרטי שלי,  איך הופתעתי, איך לא ידעתי להעריך את עצמת החבטה, איך עזבתי את המסלול המקצועי כפסיכולוגית קלינית מומחית, מרצה ומגשרת ומצאתי את עצמי במקום שלא הציע שום רצף עלילתי מתקבל על הדעת. היום כשאני מספרת את הסיפור שלי הוא נשמע זורם, כאילו לא היו בו עליות ומורדות, הוא הגיוני, כוהרנטי. לכם אני יכולה לספר, שהוא נכתב מחדש בדם יזע ודמעות
אני כותבת את הפוסט הזה למען אלה שעומדים על שפת המצוק ומרגישים שברגע הזה אין הגיון בסיפור שלהם. קחו נשימה, תסתכלו רחוק, ובצעדים זהירים תתחילו לסלול את דרכי העלילה החדשה שלכם. הסיפור שלכם הוא כבר מעניין,כבר יש בו מרכיב דרמטי, הוא רק צריך להפוך להיות שלכם

אשמח לשמוע איפה אתם ברצף הסיפור שלכם