התפתחות הזהות התרבותית אצל ילדי התרבות השלישית

ילדים בכל העולם מתמודדים עם אתגרי ההתפתחות וההתבגרות בדרך לגיבוש הזהות שלהם. בסופו של המסע הזה הם יכלו לענות על השאלות מי אני? ולאן אני שייך? באופן מסורתי המשפחה והחברה הקרובה משקפת לילד את התשובה לשאלות האלה. זהו תהליך טבעי שאנחנו לרוב לא נותנים עליו את הדעת עד לרגע שמשהו משתבש.

כשגדלים בתרבות אחת ההתפתחות היא צפויה וקל לזהות ולהזדהות עם הדרך שבה הילדים מתפתחים. הספרות העולמית מלמדת שילדי התרבות השלישית צועדים בדרך הזו בקצב איטייותר. כדי להבין למה קשה לאותם ילדים לגבש זהות ברורה ונוחה עלינו להבין תחילה מה זה תרבות.

תרבות היא הרבה מעבר לסגנון לבוש, שפה, אוכל. תרבות היא מערכת של ערכים, אמונות ודעות. זו מסגרת ההתייחסות שבתוכה הדברים ניתנים להבנה, מייצרים הגיון. התרבות מעברת על ידי המשפחה והסביבה הקרובה באופן ספונטני מדור לדור.

האנתרופולוג גארי וואבר (Gary Weaver) הציע להתייחס לתרבות כעל קרחון. החלק הגלוי הוא ״פני התרבות״ מה שאנחנו רואים ושומעים בפועל. מתחת לפני המים הן הנחות הבסיס והאמונות של אותה תרבות. הקשיים לרוב מצויים כשאנחנו פועלים לפי החלק הגלוי ולא בהכרח מודעים לרבדים העמוקים יותר. עם התפתחות הטכנולוגיה אנחנו חשופים יותר להמון מידע על החלק הגלוי של תרבויות שונות וכך לעיתים קרובות אנחנו מזהים דמיון חיצוני בין תרבויות ועל כן מניחים שגם הערכים הם דומים אך לא כך הדבר. המציאות היא שאנחנו משנים במהירות רבה את הסממנים החיצוניים של התרבות כמו לבוש ואוכל אבל אנחנו לא משנים באותה מהירות את הערכים, האמונות והדעות.

דוגמא מצויינת היא מעבר של ישראלים לארצות הברית. לכאורה יש הרבה דמיון בתרבות הגלויה, קל לאמץ את הסממנים החיצוניים אך עולם הערכים והאמונות מאוד שונה בין שתי התרבויות. למעשה הפער הוא כל כך גדול שהוא מפתיע כמעט כל ישראלי שעובר לארה״ב. קשה לנו להבין אותם וקשה להם להבין אותנו.

במהלך ההתבגרות ילדים לומדים את התרבות בתוכה הם חיים. כמתבגרים הם לעיתים מאתגרים ובוחנים את הערכים עליהם התרבות בה הם גדלים בנויה. בסופו של התהליך הם מגיעים לאיזון וקבלה ויכולים להתקבל לעולם הבוגרים בבטחון של מי שיודע איך דברים מתנהלים ,למה ניתן לצפות, ונעזרים במודלים לחקוי והתייחסות ללכת בדרכם. לזה אנחנו קוראים ״ איזון תרבותי״. איזון כזה נותן לנו את החופש לפעול ללא מחשבה, ללא מאמץ, כמו פסנתרן שלא צריך תווים. אלו מובילים לתחושות של יציבות, בטחון, ושייכות.

בעבר תרבויות היו מאוד מובחנות ונשמרו על ידי המסורת כמו שהומחש יפה במחזמר ״כנר על הגג״. היום ההשפעה הבינתרבותית בתוך מדינות היא עצומה וישראל היא דוגמא מצויינת לכך, כחברה הממזגת תרבויות ומסורות. משפחה היוצאת לנדודים מעצימה את האתגר.

ניתן לאמר כי רוב ילדי התרבות השלישית  מתקשים להשיג איזון תרבותי.

ילדים אלו עשויים להרגיש תחושות שייכות ואיזון תרבותי בחברה רב תרבותית, אבל כיוון שאיזון כזה אינו תואם את הציפיות המקובלות של בניית זהות זה עלול להערים קשיים. לשם ההמחשה, ניתן לדמות את הציפיה לציפיה להיות אוהדים של קבוצת ספורט אחת.

ילדים שעוברים לתרבות אחרת עם ההורים מצויים בהגדרה בקונפליקט בין תרבויות. ההורים נושאים איתם את תרבות המקור (ערכי התרבות הישראלית) ואילו במהלך היום הילדים מצויים בסביבת ערכים שונה מאוד בבית הספר, שאם הוא בית ספר בינלאומי מייצג את התרבות השלישית אבל לא בהכרח את בתרבות המקומית. לשם המחשה: כשעברנו עם ילדינו לבלגיה הם ספגו בבית את התרבות הישראלית, בבית ספר את התרבות הבינלאומית דוברת האנגלית, ובפעילות אחרי הצהריים את התרבות המקומית דוברת הצרפתית. לא פלא שקשה יותר ולוקח זמן להבין את שלל התרבויות ואיזה כללים חלים מתי ולאן אני שייך.

ילדים שעוברים בין מדינות יותר מפעם אחת נחשפים בכל מעבר לתרבות שונה בארץ היעד, על כן הזהות ממשיכה להתפתח ולהשתנות. מה ששומר על בסיס של יציבות הוא תרבות ההורים והתרבות הבינלאומית, התרבות השלישית.

רות ואן ראקן ודיויד פולוק מציעים את המודל הבא:

ילדים שאינם ילדי התרבות השלישית יכולים גם הם ליפול לתוך כל אחת מארבעת הקטגוריות האלה. ההבדל הוא שילדי התרבות השלישית עוברים באופן תדיר בין ארבעת האפשריות. אפילו בביקורים בארץ הם יכולים לחוות עצמם כמהגרים בסתר. הם דוברים את השפה ומכירים את הסביבה ועל כן מצופה מהם להרגיש בבית, אלה שהם מרגישים זרים בסתר, פחות מבינים את הקודים החברתיים ופחות מובנים לאחרים.

ניתן לסווג את דרכי ההתמודדות לשלושה סגנונות עיקריים:

הזיקית:

אלה המנסים למצוא את הדרך להיות זהים ככל שניתן בסביבה בה הם נמצאים באותה נקודת זמן ולהמעיט מערך החשיבות של מרכיבי הזהות האחרים. אלו ילדים שישנו את סגנון הלבוש, הדיבור, השפה, הגישה ברגע שיעברו בין מדינות, אם זה בביקור מולדת יהיו ״ישראלים״ ככל שניתן ובחזרה לארץ היעד ישנו בחזרה את סגנון הלבוש וההתנהלות.

הצעקן:

אלו שיגידו בקול רם שהם שונים, באים ממקום אחר, ואין להם כוונה להיות משהו אחר. אלו ילדים שימשיכו להיות ״רק״ ישראלים״ או רק ״בינלאומיים״ באופן מוחצן.

פרח על הקיר:

אלה שיבחרו בחוסר זהות מובחנת, יעדיפו לא לקחת את הסיכון של להיתפס כמי שאינו יודע את החוקים, יעדיפו להיות פחות מעורבים ויותר מתבוננים לפחות בשלבי ההתחלה.

חשוב מאוד לזכור שאל אף שההורים והילדים יוצאים למסע ביחד, והחשיפה לתרבות אחרת נעשית באותו זמן ובתנאים דומים, התהליך שהילדים עוברים הוא שונה במהותו.

ההורים עוברים כאנשים בוגרים עם זהות ברורה. ההורים הם ישראלים בעלי זהות ועולם ערכים מעוצב. הילדים לעומתם הם בשלב התפתחותי של בניית הזהות הזאת. על כן במקרים רבים נוצר פער בתחושת הזהות הלאומית וההגדרה של איפה הבית. ההורים שרואים את עצמם כישראלים בחו״ל וישראל תמיד תהיה בית, ואילו הילדים שמאמצים תרבות אחרת, ערכים אחרים ואינם בהכרח מרגישים בבית בארץ.

אחד המאפיינים שמקרב בין ילדי התרבות שלישית ממוצאים שונים הוא שבמנותק מארץ המוצא של ההורים הילדים גדלו באופן אחר לחלוטין מההורים, הילד הישראלי שיצא לנדודים עם משפחתו ירגיש מובן על ידי הילד האיטלקי או הסיני שגדל כמוהו רחוק מארץ המוצא שלו ומרגיש שונה מההורים שלו. כשילדים מתפתחים בסביבה רב תרבותית כמשתתפים ולא כמתבוננים, הזהות התרבותית שלהם מתפתחת בדרך לא קונבנציונלית ועל כן תחושת האיזון התרבותי לא מושגת בקלות ועומדת למבחן ברגע שהם מגיעים לגיל בחירה, במקרה של ישראלים בחו״ל בשלב הגיוס לצבא שמשמעותו בקונטקס הזה, ויתור על זהות רב תרבותית מורכבת ואימוץ תרבות אחת מאוד מובחנת.

ברמה הפרקטית הורים שעושים החלטות מודעות יכלו לבחור את המסר אותו הם רוצים לחזק. משפחות ישראליות נודדות הן שונות ומגוונות ועל כן גם הבחירות הן שונות. משפחה הבוחרת לשלוח את הילדים לבית ספר, פעילות חברתית, פעילות ספורט או כל פעילות אחרת שולחת גם מסר תרבותי לילדים שלה, מחזקת או מפחיתה חשיפה לתרבות באותה סביבה ובכך מעצבת את הפזל התרבותי בתוכו הילדים גדלים.