מי שמכיר אותי יודע שאחד הכללים שלקחתי על עצמי בנדודי בעולם הוא למצוא קהילה שמוכנה להזיע ביחד,קהילה שמשחקת ספורט ביחד.כאן,בבוסטון איכן שאני חיה מזה קרוב לשלוש שנים אני משחקת כדורשת.לפני כמה ימים חגגנו את טורניר סיום העונה. זה היה אירוע מקסים וכייף לא רגיל אבל היה בו גם טעם מעט חמצמץ,ולמה?כי זה זמן פרידות
בכל שנה אנחנו מגיעים לעונה הזאת, בקרב הקהילות של הישראלים בחו״ל יש את הרגע הזה שהפרידה והשינוי מורגשים באויר, זה מגיע עם ריחות של פריחה ואביב בחצי הכדור הצפוני,זה הרגע שבו כמו בתזמורת מתוזמנת היטב מותר כבר לשאול: נו מה קורה? עוברים? חוזרים? נשארים? בקהילות שלנו בהן יש מרכיב של ניידות לא קטן אנחנו מתחילים להתארגן מחדש, מי יהיה כאן בשנה הבאה? למי נתגעגע? עם מי נשמור על קשר בין אם אתם בעוזבים או בנשארים,אנחנו בזמן פרידות, וזה קשה לכולם. בתקופה הזאת כל מי שיודע במה אני עוסקת ועומד לפני מעבר שואל משהו כמו ״אז כמו שאת זוכרת,יש לנו ילדים בגילאים האלה והאלה,אנחנו עוברים,אז איך לעזור להם?״ מעניין לא?במרבית המקרים השאלה נשאלת מתוך דאגה כנה לקטנים שלנו.על עצמינו אנחנו לרוב בוחרים לא לשאול. אז הנה ההמלצה הראשונה שלי
ממש כמו בהוראות שעת חירום בטיסה בהן מוסבר לנו בכל פעם מחדש שהמבוגר צריך לחבוש את מסיכת החמצן לפני הילד,כך גם במעבר בינלאומי.על פי מחקרים מעבר שכזה הוא אירוע סטרסוגני מאוד,אולי לא חירום,אבל דורש אנרגיה.אז כדי לעזור לילדים שלכם,עיזרו קודם לעצמכם! קחו לכם את החמצן הדרוש לכם, הצטידו היטב, קחו את הזמן לאסוף כוח ואהבה.תתחילו את תהליך הפרידה הרגשית כבר עכשיו
איך עושים את זה
כלל ברזל הוא שכדי להתחיל טוב התחלה חדשה צריך לסיים יפה את הפרק הקודם. מודל שאני אוהבת במיוחד מתוך הספר של רות ואן ראקן ודיוויד פולוק
אני מוצאת אותו שימושי עם כל מי שעובד איתי, מודל בניית הרפסודה
Reconciliation
Affirmation
Farewells
Think destination
פיוס-Reconciliation
אחד הפיתויים הגדולים לנו ולילדינו לפני מעבר הוא היכלת לברוח ממתח וקושי, אחרי הכל עוד כמה שבועות לא נהיה כאן,אז למי איכפת?אז זהו,שבמקרים רבים אם אנחנו לא פותרים את הקושי אנחנו ניקח אותו איתנו כמשקולת.זה יכול להיות ריב עם ילד מהכיתה שיחרט כטראמטי כי הוא מעולם לא נסגר,אכזבה ממורה שלא העריך מספיק,אי הבנה עם קולגה ועוד.בפיוס הכוונה היא לאפשר לעצמינו לסלוח ולקבל סליחה.זה מאפשר לשים גבול לאירוע,לשמור אותו בפרופורציה.דווקא אנחנו,בתרבות שלנו מכירים בערך של סליחה,בכל שנה אנחנו מאפשרים לעצמינו לעבור את התהליך הזה ביום הכיפורים.זאת חכמה עתיקה ששווה ללמוד ממנה ולעשות את הסגירות כשאנחנו עוד במגע יום יומי עם אותם אנשים שאולי משאירים אותנו עם מעט אי שקט
אישור- Affirmation
יחסים נבנים ומתפתחים כתוצאה ממעשים שמאשרים את קיום הקשר וערכו.הדרך שלנו לסמן ולחגוג את הקשרים שיצרנו בתקופה בה חיינו בחו״ל יכולה להיות ייחודית לנו.הרעיון הוא לבטא,לסמן,לשתף.על ידי מתן תוקף למה שהיה,אנחנו מאפשרים לעצמינו לקחת את זה איתנו.כרטיסי פרידה,מכתבים,פשוט לקחת את הזמן לגשת למישהו להגיד תודה ולהיפרד,ממורים אהובים,חברים חשובים,קולגות כל אלה ממסגרים מחדש את החוויה ומאפשרים לנו לסמן לעצמינו את כל הטוב שנרצה לקחת איתנו.יש חשיבות בחזרתיות,בהיזכרות בדרך,בהתבוננות בגדילה וההתפתחות של כל בני הבית.זה הזמן לספר לעצמינו את סיפור הרילוקיישן עם פרספקטיבה,לאסוף את כל הטוב ולכתוב את הנרטיב בזיכרון המשפחתי כמו שתרצו לזכור את הפרק הזה
פרידות- Farewells
בפרידות הכוונה למסיבות פרידה,לילדים,למשפחה,לקולגות,לקבוצת הספורט,בתנועה....אבל לא רק,גם לקחת את הזמן להיפרד ממקומות שיש להם ערך מיוחד למשפחה,הפיצריה האהובה,הפארק,חוף הים,הכלב של השכנים....ילדים במקרים רבים צריכים אותנו כמתווכחים להזכיר להם להיפרד,להבין שמשהו כבר לא יהיה נגיש יותר.הורים לעיתים מופתעים מהתגובה הרגשית של הילד כשהם רואים אתכם תורמים את האופניים שכבר קטנות,את השולחן הישן בסלון,את הנדנדה בחצר שבמילא אי אפשר לקחת....הרי אם הייתם נשארים כאן,הם אפילו לא היו שמים לב!כל אלו הן החלטות סבירות,אבל הן מסמלות סוף,הרבה מהילדים מעדיפים פשוט לדעת,להגיד ביי אחרון לפריט ואז לשחרר.ההעדרות של פריט שולי ככל שיהיה משאירה ריק. ההעדר הוא זה שמעורר את אי הנוחות ולעיתים חרדה
מחשבה על היעד-Think destination
מחשבה על היעד,זה יכול להיות ישראל או כל מקום אחר היא לרוב עיסוק של ההורים.שעות רבות ישקעו בתכנון החיים ביעד הבא,לרוב הילדים לא מצויים בפרטים של כל המבצע.זה הזמן להזכיר ששיתוף הילדים במידע רלוונטי ועל פי מידת העניין שלהם,יכול להועיל,מידע מפחית חרדה ותורם לבניית ציפיות מותאמות ויצירת התלהבות לקראת הדברים המרגשים שיחכו שם.בהקשר הזה נכון להזכיר לעצמינו שבמידה שמדובר בתהליך חזרה לארץ יהיה פער מאוד משמעותי בין ההכרות של ההורים את המקום,התרבות,הציפיות ושל הילדים.הם אמנם קרוב לוודאי ביקרו שם,בקשר עם בני משפחה וכו,אך הזהות שלהם לא זהה לזאת של ההורים.הילדים שגדלו בחו״ל זקוקים להכוונה גם בדברים שלנו המבוגרים שגדלנו שם,נראים מובנים מאליהם.ובהמשך לזה,ההורים שלרוב מרגישים שהם חוזרים הביתה,כדאי שיכינו את עצמם לאתגר פחות מדובר.החזרה לארץ המוצא היא לעיתים קשה הרבה יותר מהמעבר לחו״ל.הסיבה הבסיסית נעוצה בקיומן של ציפיות מאוד מגובשות.ועל זה במאמר נפרד
דרך צלחה לכל העוברים הקיץ ולכל הנשארים שיחסרו אתכם!אם יש לכם מחשבות,שאלות, אשמח לשמוע